בפרשתנו יעקב משביע את יוסף שיעלה את גופו לאחר מותו לקבורה בארץ ישראל.
יעקב אומר ליוסף "השבעה לי", ופירוש המילה לי הוא שתישבע בברית המילה שלי ולא במילה שלך.
( מעניין לשים לב לכפל המשמעות מילה-מילה)
בשבועה במילתו של יעקב, יעקב "מחשק" למעשה את יוסף כי שבועה על דעתו של
אדם אחר אין לה התרה. כך גם אברהם השביע את אליעזר במילה שלו ולא במילה של אליעזר כדי שאליעזר לא יוכל להתיר את השבועה.
התחייבות כזו יוצרת זהות מטרות בין שני אנשים. צד אחד אינו יכול להשתחרר וללכת לדרכו, אלא הוא חייב להישאר נאמן למילתו, ולעשות את אשר התחייב.
התרבות המערבית מעמידה במרכז הקשר הזוגי את החשק והתשוקה. כאילו כל הקשר בין גבר לאישה עומד עליה. תפיסה זו מסוכנת מאד ליציבות המשפחה, כיוון שתשוקה היא דבר שהולך כשם שהוא בא.
היהדות , לעומתה , מציבה את "החישוקים", המחוייבות זה לזו וזו לזה. המחוייבות שאולי אינה זוהרת אבל היא בת קיימא, יציבה ואמיתית.
קשר הנישואין שלנו יוצר נאמנות עולמית. ייתכן שהחשק יעלה וירד, אבל השבועה שלנו היא עוגן הצלה בתוך הים הסוער שמאיים עלינו מסביב.
עלינו לזכור גם שהמחויבות שלנו כל עוד אנחנו נשואים (אלא אם כן החלטנו להתגרש) אינה כמו נדר
שאם נרצה נעשה לו התרה. זוהי מחויבות טוטאלית ומוחלטת.
כשאנחנו התחייבנו ומנגד בן הזוג התחייב לנו, אין דרך להתחמק מהתפקיד שלנו. בתחילה זה נראה מעיק ומציק. וכי מי אוהב להיכנס למחויבות שדורשת כל כך הרבה?
מצד שני, יש סיפוק גדול אחרי שעומדים במשימה הגדולה. וכי לאליעזר או ליוסף לא היתה הרגשה טובה לאחר שעמדו בהצלחה במה שהוטל עליהם?
וכי יש אושר גדול מזוגיות מושקעת בה כל אחד מבני הזוג רותם את כל כוחותיו להצלחתם?
השארת תגובה