המדרש אומר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"(שיר השירים ח',ז')…."ועשו לי יריעות

עיזים"….

הדביקות והאהבה בין ישראל לאביהם שבשמיים קיימים כבר ממעמד הר סיני. אבל החטאים  קלקלו כלפי חוץ את האהבה. היא קיימת בעומק של הלב, אבל לא נראית בפועל.

הדרך להוציא אותה שוב אל הפועל היא הנתינה. תיתן-ואז תתעורר האהבה. הנכונות להקריב ולוותר משלי למען מי שאני אוהב

למען השני, ממיסה את המחסום בין האהבה שבעומק הלב, לאהבה הנגלית.

גם בתוך הזוגיות האהבה נשחקת עם הזמן. כולנו חוטאים כלפי בן/בת  הזוג בחוסר הקשבה, באי הבנות, חוסר התחשבות וכדומה. האהבה שהיתה לפני החתונה עלולה להיעלם די מהר.

הסוד הוא הנתינה. צריך לדעת שהנתינה משפיעה הרבה יותר על מי שנותן מאשר על מי שמקבל. הקב"ה ממש לא צריך את הנתינה שלנו. "מידך נתנו לך" אומר הפסוק. כלומר כל מה שנתנו ממלא כבר שלך. אבל אתה רוצה שנתן למעננו. שנרגיש את ההשקעה והרצון שלנו בך.

אבל נתינה לא משפיעה רק אם היא בין בני הזוג אלא עוד יותר אם היא נתינה החוצה.

"ויבואו האנשים על (עם) הנשים" (ל"ה,כ"ב). התרומה שהיא יחד מחברת את האיש לאשתו. אנחנו שנינו מוותרים למען מטרה משותפת. יש לנו ערכים משותפים ורצון משותף.

מה יותר מגבש מאשר פעילות חסד ונתינה שנעשית על ידי שני בני הזוג כאחד?

האהבה והאחריות כלפי אחרים מקלפת מהאדם את האגואיסטיות שהיא האויב הכי גדול של הזוגיות.

בדרך כלל כשאני מצליח לראות משהו מעבר לתחום הצר שלי, אני אגלה אכפתיות גם לבן הזוג.